להעשות נוף – תכנון משותף בעמק התימנים
כיצד תכנון משותף יכול להניע שינוי תכנוני במרחב תוך שמירה על מרקם החיים הקיים?
כיצד בעזרת כלים תכנונים אלה יכולה קהילה לקחת אחריות על עתידה ולפעול כנגד האיומים השונים?

עמק התימנים שוכן בואדי הצפוני של עין כרם בירושלים. בעמק עדויות לחיים כבר מימי בית שני, טרסות, שומרות, בוסתנים ונוף עוצר נשימה. העמק הוא אתר מורשת נוף תרבות: נופי תרבות, להבדיל מנוף טבעי, הם נופים שמתקיים בהם שילוב של טבע ומעשה ידי אדם או נופים המהווים מקור להשראה וזיכרון בעבור האדם. בשנת 1949 העבירה הסוכנות היהודית לואדי כ-15 משפחות תימניות להתגורר בדמי מפתח בבתי הפלסטינים הנטושים תחת אחזקת עמידר. תנאי המחייה בעמק היו מאתגרים מאוד, המצב הביטחוני היה קשה, לא היו חשמל או מים זורמים ורבים עזבו. התושבים שנשארו החלו לעבד את הבוסתנים הנטושים, גידלו עיזים, תרנגולות וניהלו משקים חקלאיים ונאחזו באדמה על מנת להתקיים ולהצדיק את השייכוח למקום. בשנת 1978 חובר העמק לראשונה לחשמל. את כביש הגישה סללו התושבים בעצמם, את הליקויים בבתים תיקנו התושבים במו ידיהם ובכספם, חברת עמידר לא טיפלה בנכסיהם כנדרש, אך כן דרשה את כספם החודשי. המשפחות המשיכו להתגורר בעמק במשך עשרות שנים, מתמודדים עם הקשיים של תחזוקת בתיהם והסביבה וכן עם פקחים המאיימים בפינוי המשפחות מבתיהם. בתהליכים משפטיים בהם רכשו שאר תושבי עין כרם את בתיהם מעמידר, נשארו המשפחות התימניות מאחור, ולא לקחו חלק בתהליך. בשנת 1984 בזמן שהאדריכל אריה רחמימוב עבד על תוכנית אב לעין כרם, הוכרז חלק ניכר מהואדי כשצ”פ, כלומר שטח ציבורי פתוח שאסור לבנות בו או להתגורר בו. תושבי העמק נקלעו למצב שבו אסור להם לחיות או למות. במותם, ילדיהם יאבדו את הזכויות על בתיהם, ובחייהם אינם יכולים להרחיב את בתיהם. מצב זה לא תוקן עד היום. רק בשנתיים האחרונות כשהבינו שיש סכנה ממשית להמשך חייהם בעמק החלו להתקרב והפכו לקהילה חזקה ומלוכדת. כתוצאה הוקם ועד לשכונה, החלו לשמר טרסות עתיקות, לשחזר תעלות מים. הוקמה גם גינה קהילתית, שנבנתה ותוכננה ע”י תושבי עמק התימנים. סימנים נוספים החלו לאותת לקהילה שדברים עומדים להשתנות – מכירת מגרשים בלתי חוקית של עמידר, תביעות דמי שימוש בקרקעות 7 שנים רטרואקטיבית, פרסום מכרזים בלתי חוקיים בעמק, כל אלה ועוד הדגישו את המטרה של עמידר – להפוך את העמק לשכונת וילות יוקרתית על חשבון הטרסות, והנוף התנכי. כיום, העירייה הקפיאה כל פעילות תכנונית בעמק עד ליצירת תוכנית מפורטת שתאושר. עמידר שכרו אדריכל בכדי ליצור תוכנית מפורטת לאזור. התושבים חוששים שתכנית כזו תונע רק מבצע כסף ולא תיקח בחשבון את החיים הקיימים. התושבים הבינו שעליהם לפעול כעת, לעבוד יחד כקבוצה ולקחת אחריות על סביבתם המיוחדת בכדי שלא תיהרס לנצח.

דרך המנהל הקהילתי הגיעו התושבים ליחידה לאדריכלות אזרחית בבצלאל. יחד עם היחידה, הגענו להסכמה שיש צורך בתהליך תכנון משותף, שתוצרו תכנית מפורטת שיוכלו להציג מטעמם, אשר תהווה עבורם כלי למאבק על הבית. התכנון המשותף, משלב בין הידע המקומי, העשיר והצבעוני שבידי התושבים, לבין הידע המקצועי ויכולת התרגום שבידינו. תרגום הוא לא פעולה של העתקה, אלא כתיבה, תיעוד, אקט פוליטי, גשר בין תרבויות, הוא זיקוק של תמצית המקור וכתיבתה מחדש, הוא תמיד פעולה פרשנית.  בתהליך תרגום זה, פיתחנו כלים מגוונים לשיתוף ציבור ולתכנון משותף. התוצרים מהכלים הללו חושפים אותנו לדעות שונות והם מהווים דיאלוג מתמשך בין השותפים בתהליך ומהדהדים את המקור.

התכנון הפורמלי פסח על עמק התימנים אשר המשיך להתפתח מעצמו. עכשיו, שני עולמות אלו מתקשים להיפגש. התכנון המשותף הוא הדרך בה תושבים יכולים לקחת אחריות על סביבתם ולדבר בשפת התכנון. עמק התימנים מבחינה סטטורית הוא שטח ציבורי פתוח, אך מתחת לצבע הירוק ישנן שכבות של חיים, ישנה התפתחות טבעית של משפחות, עם המקום, האדמה והטבע, טשטוש בין פרטי וציבורי, הם נעשים נוף.

התכנית בתוך הפרקטיקה התכנונית היא הפעולה ההכרחית שבעזרתה מתכננים ואליה שואפים, היא הפועל של המתכנן. התכנית מבקשת להסתכל מלמעלה ובו בעת להיות בפנים, ויחד, כשיש את שתי הפרספקטיבות נוצר תרגום להמצאות החיים. התוכנית שלנו מונחת דרך שכבה של טבע, היא מגדירה תחומי פעולה לפי הגדרות של טבע ובינוי. זוהי שכבה שצומחת, שמתפתחת, מכילה את החיים נותנת מקום לאנשים וסביבתם.  התכנית היא שפה, היא דרך תקשורת בין אנשים שונים לגופים שונים. היא אסמכתא, מאפשרת ושוללת. התוכנית היא התרגום של להיעשות נוף, היא מניחה תשתיות, משנה הגדרות, מסדירה ונותנת לגיטימציה. הגבולות מטשטשים, ההגדרות מורחבות, הפרקטיקה מתגמשת.