להשריש

“وَيلٌ لِأُمَّةٍ تَلبِسُ مِمْا لا تَنسُجْ ، وَتَأكُلُ مِمْا لا تَزرَعْ ، وَتَشرَبُ مِمْا لا تَعْصُرْ...

                جبران خليل جبران

אבוי לה לאומה שאת בגדיה לא בניה יארגו, ולחמה לא מקציר יבולה הוא, ואת מימיה לא ידיה שאבו… “

                                                                                               ג’ובראן ח’ליל ג’ובראן

תושבים של מג’דל שמס בעלי קשר הדוק עם האדמה והעצים, שהחקלאות היתה מקור הפרנסה היחידי למשפחה, והילדים גדלו יחד עם גדילת עצי התפוח והדבדובן, וגזע העץ מהווה שלד הבית.

התפתחות התיירותית והכלכלית בכפר הינה תומכת ותורמת לו את האופי העירוני, אך מצד שני והמדאיג, זה היחלשות הקשר לאדמה ולחקלאות אצל הדורות הצעירים, דבר שמעורר רגש של פחד מהיעלמות ערך זה בתוך הקהילה, ופוגע בשורשים של התושבים=העצים.

לשם זה, הטקטיקה הדרושה פה היא פעולה אדריכלית-נופית הגורמת לאופי העירוני להתמזג עם אופי של הכפר הפרברי בעל חקלאות מקומית אותנטית. ומי גשם שיודע לזרום על פני הטופוגרפיה הקשה בצורה עדינה שתזמין את החיים האורבנים להתמקם סביבה.

דינמיקת התפתחות השכונה החדשה תונחה ע”י הדינמקה של הטבע, שכל שטח של מטע יקיף אותו קומפלקס שבו פרוגרמות וחיים אורבנים מתקיימים יחד איתו בנוסף לתעלות ובריכות האקולוגיות העוברות בין ותוך הבניינים.